אתר זכרון לחיה רוזנבאום
  www.haya-leolam.022.co.il
חיה לעולם
יום ו', כו’ באב תשע”ז
    אודות  |  כותבים לזכרה  |  כתבים  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  תמונות  |  ספרים  |  מה סבתא אומרת  |  מהמטבח של סבתא  |  סבתא מספרת  |  יצירת קשר  
אבא שלי היקר, הבלתי נשכח
21:37 (10/11/13) nitza taichman

ימים קשים ימי חודש אב לשרידי זגלמביה. הגרמנים ימ"ש אהבו לנצל חגים או ימי אבל של היהודים ולהוסיף סבל, רוב ההתנפלויות של הרוצחים היו בתאריכים סמליים. כך תכננו הגרמנים את החורבן האחרון של יהודי זגלמביה, בימי אב העצובים, האבלים על חורבן הבית היהודי. מי שלא היה שם, מי שהצליח והיה במחנות עבודה או בכל מקום אחר, לא יכול לתאר לעצמו מה היה בגטו שרודולה וקמיונקה בזמן הגירוש והחיסול הסופי. איזה גיהנום! מכות רצח, יריות והרוגים, התאבדויות, כאב גדול, אובדן, ריצה תחת יריות למקום הריכוז- אויסְנצֵילֶה, כל הדרך מלאה בהרוגים ופצועים, זעקות עד לב השמים. הגרמנים התחילו לאסוף תינוקות לתוך שקים ולהעמיס על עגלות. גיהנום! יום א' באב, יום חם בלי טיפת מים, לקראת ערב דחפו אותנו לכיוון הרכבת לבנדין מסודרים בחמישיות לרוחב, סביבנו דוחק, כלבים מתנפלים, יריות, יוסלה אחי אמר לנו לתת לאנשים לעבור, נשארנו מאחור ולא נסענו עם המשלוח של יום שני. משלוח זה הלך כולו למוות כעונש, התברר שלמישהו היה נשק והרג גרמני, אנחנו בנתיים ניצלנו ונשארנו יחד בלילה אחרון.. למחרת ב' אב הגענו לגיהנום האמיתי של אושביץ בירקנאו, שם אחרי שזרקו אותנו מהרכבת הספקתי להרים את הראש ולראות פעם אחרונה את אבא שלי בורח מידי גרמני שסחב אותו בשרוול , רץ אלי ונתן לי נשיקה אחרונה. אבא שלי היקר, הבלתי נשכח. כל כך צעיר היית אבא כשהגרמנים ימ"ש החליטו שדי היית – שאתה כבר זקן. לא יודעת אם היית בן ארבעים או ארבעים ושתים כשהגענו כולנו יחד, אמא אבא יוסלה ואני לגיהנום של אושביץ. בשבילנו הוא רק התחיל, ובשבילך אבא שלי שם נגמרו החיים. שמה לבדך בכאב איום של פרידה מאתנו הנשים, לקחו לך גם את בנך היחיד, את יוסלה, לא ידעת לאן, אולי חשבת אותו למוות ואותך לסבל... אבל זה היה להפך. את יוסלה שלנו לקחו עוד לחיים קשים, לסבל ללא גבול, שיתמודד לבדו בלי יכולת אפילו לבכות לפני אבא. הוא כבר ידע לאן לקחו אותך אבא שלי היקר. מיד בבואו הסבירו לו אנשי שררה של הגיהנום הזה, בין מכות למכות שנתנו לו, וזה מבלי לדעת איפה אבדו אמו ואחותו. הלכת על קידוש השם, דחפו אותך יחד עם עמך ישראל לתוך "הגז קמר" אולם המוות, הפשיטו אותך במערומיך, איזה סבל לאדם כמוך, חנקו אותך למוות בגז ציקלון, רצחו אותך אבא שלי, ואת גופך שרפו לאפר. לא יודעת מה חשבת ברגעים אחרונים של חייך, בטח דאגת לנו, ברכת אותנו, אולי חשבת להיות ה"קורבן" של משפחתך האהובה? אנחנו, אמא ואני שהיינו לא רחוק, נחנקנו מהריח של גופך השרוף... ראינו את הלהבות המתפרצות מהארובות הגבוהות הזועקות לשמים! מה עשו ממך אבא שלי- אפר שמתגלגל בשדות או אולי עף באוויר עד היום בפולניה הארורה? את יוסלה הרגו הגרמנים בעיר הולדתך וורשה, לשם הביאו אותו הגרמנים מאושביץ, כדי לנקות את הגטו אחרי שהרגו את היהודים ובניהם משפחתך. גם את יוסלה שנשא את שם משפחתך פריבס מוורשה, החליטו כנראה הגרמנים להביא כדי שגופתו תשאר מתחת לכביש או בניין בוורשה, העיר האהובה עליך. היית גבר תמיר, יפה , עם עיני תכלת, הייתי גאה בך, אהבתי להיות אתך. אהבתי לשמוע את קולך כשלמדת גמרא, את הניגון הזה היפה, לפעמים עם יוסלה ביחד. ככה הלכתי לישון ולפעמים גם התעוררתי לקול הניגון. לעולם לא הרמת קול עלי, בטח לא יד. כל כך בשקט, בנועם, באהבה ללא גבול עטפת אותנו. לעיתים היית מוציא את המגירה הגדולה שלך שהיית נעולה, לא אהבת שמישהו "יסדר" אותה במקומך, היית מראה לנו כל מיני תעודות וניירות מעניינים, בניהם "קושנים" תעודות על שני דונם אדמה שקנית בארץ והם מחכים לנו שבע"ה נסע לארץ. היית חסיד גור נאמן לבוש בקפוטה ארוכה, חי את ההווי של חסידות גור. נוסע לרבי לחגים עם יוסלה , זו חוויה מיוחדת. כשחזרתם היו לכם אין ספור סיפורים עליזים. אצל הרבי הייתם נפגשים כל הגברים של המשפחה. כל –כך מעט אני זוכרת מאז שהיינו ילדים, שש השנים של "חיים" עם הגרמנים- תקופה של מלחמה נגד המוות, מלחמת קיום פיזית- השכיחה ממני את השנים היפות של הילדות. כל-כך שונה היה בזמן המלחמה, הדאגה לנו, הפחד של כל רגע, מה יקרה? ממשפחתך בוורשה לא קבלנו שום ידיעה, היינו סגורים ומנותקים מהעולם, כל רגע קרה משהו. בכל דבר הצטמצמנו והכול בכבוד ובשקט. איך הסתודדת עם אמא כדי לחסוך עוד בשורה רעה מאיתנו, לא היה גבול למסירות אהבת נפש שלך. בתקופת הגטו הסתכלתי על עיניי התכלת שלך, הן היו כבויות, ללא ברק, ללא חדוות חיים, אלא לא העיניים של אבא שלי! דרך העיניים שלך ראו את מצבנו העגום, בלי תקווה. אני לא מרבה לדבר עליך, מי הכיר אותך- המשפחה הידידים , כולם הלכו באותה דרך. קבעתי לי יום זיכרון, היום בו הגענו למחנה המוות, ב' באב, וכך בכאב אני מבכה אותך , אבא שלי כל חיי. מבתך חיה בילה

 
 
חדשות
כתבים
תמונות
קפריסין
בדרך לארץ ישראל
סבתא מדברת ומרצה
אבא, יחיאל רוזנבאום
מכתבי תודה






תמונות | כתבים | ספר | דברים לזכרה | אודות


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS