אתר זכרון לחיה רוזנבאום
  www.haya-leolam.022.co.il
חיה לעולם
יום ו', כו’ באב תשע”ז
    אודות  |  כותבים לזכרה  |  כתבים  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  תמונות  |  ספרים  |  מה סבתא אומרת  |  מהמטבח של סבתא  |  סבתא מספרת  |  יצירת קשר  
21:38 (28/11/13) nitza taichman

הסבתא שלי האהובההיתה לי סבתא וסבא היחידים, הורים של אמי, מפני שאמא של אבי נפטרה בצעירותה ואבא של אבי נפטר כשהייתי ילדה קטנה.עם הורי אמי גרנו באותו בית. סבתי הייתה דמות סמכותית עבורי ובעיני הייתה מבוגרת מאוד.דמות גבוהה מלאה, תמיד בשמלות ארוכות, כנראה כזו הייתה אז "המודַה", תמיד עם פיאה מסודרת, וכבעלת הבית של הבית הייתה להם דירה גדולה. בבית היו להם עוד ילדים לא נשואים, אמי הייתה הבת הבכורה. בבית היה תמיד שמח, אנשים באים יוצאים וסבתא תמיד עסוקה.אנחנו, יוסל’ה אחי ואני קראנו לסבתא "בבולה", זה לא היה בפולנית- בפולנית קראו לסבתא "בבצ'ה" אבל אבי שבא מעיר הבירה וורשה ושם היה נהוג לקרוא לסבתא "בבולה". ככה הגיע השם לסבתי.היינו הנכדים הבכורים אצל הסבתא והשם התקבל באהבה, כך גם קראו לסבתי נכדים נוספים שהיו לה בפולניה.החברות שלי שזה היה להן חידוש, אהבו את השם הזה וגם קראו לסבתי כך.לפעמים לקחה אותי סבתי לביקור אצל חברות שלה. פעם לבית היתומים בעיר, איפה שעשתה וילונות ופעם למטבח איפה שחילקו אוכל לנצרכים. בשבתות הבית היה מלא עם אנשים זרים אלא היו אנשים שבאו לרבי שהיה גר בעירנו סוסנוביץ'. לרבי קראו "הרבי מרדומסק", הרבי היה מאוד מפורסם בפולניה. היו באים הרבה אנשים לרבי.גם לאנשים מהסביבה שלא הספיקו להם המים החמים לשבת היתה כתובת אצל הבבולה שלי.מאד הייתה אהובה כנראה בבולה גם אצל האחים והאחיות שלה מפני שכל הפגישות המשפחתיות היו אצל סבתא.בחגים נהוג היה שכל אחד מנהל את שולחנו בביתו, רק באים להתארח אחרי הארוחה.פעם בשנה בפורים אוכלים כולם ביחד ואז התאספו הרבה אנשים – כל המשפחה שהיתה גדולה. אנחנו את הערבים בילינו תמיד עם סבתא, שיחקנו בינגו, דמקה והקשבנו לסיפורים ממלחמת העולם הראשונה. אנחנו גרנו קרוב לגבול וזה היה מעניין איך שכל פעם נכנס צבא אחר לעיר, פעם רוסים פעם גרמנים ובסוף הפולנים הצעירים שתופסים את כל המקומות הממשלתיים.הסיפורים היו מעניינים כל פעם בטח אותו סיפור, אבל בעיננו זה נראה משהו חדש.נסענו גם בקיץ לחופש עם סבתא והאחים של אמי. בבולה נתנה לנו לאכול לחם מרוח עם חמאה ועל זה דבש. כשסבא בא לשבתות לבקר אותנו אמר שככה לא אוכלים, או אוכלים חמאה או דבש, אבל סבתא לא ויתרה והמשכנו ככה לאכול. עם בבולה בילינו תמיד נהדר. עם כל בעיה רצתי לספר לה, מפני שאמי הייתה עסוקה בחנות ואצל סבתא הייתי צודקת, סבתא גם לימדה אותי לסרוג ולרקום כל מיני עבודות יד.הסבתא סבלה ממחלת לב, אסור היה לה לקום מהמיטה בבוקר. מאוד אהבתי להיכנס למיטה החמה שלה . גם במיטה תמיד עשתה משהו או סרגה או כתבה מכתבים לביתה בארץ. המכתבים היו בכתב כ"כ קטן וצפוץ, לא הבנתי איך אפשר ככה לכתוב, כנראה היה לה הרבה מה לכתוב לביתה הצעירה פייגושה.המכתבים האלו נשארו שמורים אצל דודתי.לא אשכח את הלילה בזמן המלחמה, כשדודי, נפתלי בנם הצעיר ביותר, היה צריך לנסוע למחרת לגנוב את הגבול לכיוון רוסיה.הקשבתי איך נפרדת אם מבנה, שאולי לא תראה אותו יותר לעולם, נותנת לו הדרכה לחיים, כשיהיה לבדו בלא משפחה.אם יפגוש בחורה שתמצא חן בעיניו לא יחכה להסכמת ההורים ויתחתן אפילו שההורים לא מכירים אותה.כנראה זה מאוד השפיע עלי שאני זוכרת רק את זה מכול הלילה הארוך.קשה נורה היה לבבולה בזמן המלחמה.לא היה בכלל לאנשים מבוגרים כסבתי שעוד לא הייתה בת 60 זכות לחיות, לא היה גבול לסבל.סבתא וסבא עברו לגור יחדיו עם ביתם האלמנה אחרי שבעלה נפטר בגיל 30 מחוסר תרופות. כנשארה דודתי חַוְוצַ'ה עם שני הילדים בניי 7 ו 5, יוסל'ה ובנוש.הסבתא הבריאה בזמן המלחמה לא סבלה יותר ממחלת הלב, לא מלחץ דם גבוה, בלי תרופות בכלל ויכלה לחיות רק אם הגרמנים לא היו הורגים אותה.אחרי ארבע שנות סבל של התמודדות בחיי רעב ובמחבואים נפגשנו בפעם האחרונה במחבוא שסבא סידר במרתף מתחת לחנות בה עבד. בחנות שלהם נשארו בבולה, סבא דודתי וילדיה, יוסל'ה ובנוש.האמא בקשה להתייעץ עם אביה מה לעשות- להתייצב ולהישלח לאן??? ( אז עוד לא ידענו...) או להישאר אתם במרתף הקטן, הסבא אמר שלא יכול לייעץ ובירך את האמא שתינצל עם משפחתה מידי הרוצחים. בבולה קראה לנו ליוסל’ה ולי וברכה שנעבור את הגהנום הזה בשלום, אנחנו צעירים ונוכל להם לגרמנים... בבולה בקשה שנסלח לה, שבגללה נשארנו בפולניה הארורה מפני שסבי היה בפתיחת האוניברסיטה העברית בארץ, קנה אדמות בעמק במטרה להתיישב, וכשחזר הביתה ביקש מסבתי לעלות ארצה, אך היא סירבה, אמרה עוד לא הזמן "קודם נחתן את הילדים ואח"כ ניסע". נורא קשה הייתה פרדתי ממשפחתי היקרה ואינני מסוגלת אפילו לתאר את רגע הפרידה הזה לעולמים. עוד הראתה לנו בבולה היכן הם יחביאו דברי ערך בחור שבקיר לפני שייקחו אותם למוות וביקשה שנבוא לקחת אותם.סבתי, סבי ודודתי עם הילדים נשארו עוד 6 שבועות במחבוא עד שגילו אותם ושלחו אותם בדרכם האחרונה למוות, באושביץ .כמובן שלא הלכנו,אמי ואני כשחזרנו מהגהנום לחפש את התכשיטים של יקירנו.

 
 
חדשות
כתבים
תמונות
קפריסין
בדרך לארץ ישראל
סבתא מדברת ומרצה
אבא, יחיאל רוזנבאום
מכתבי תודה






תמונות | כתבים | ספר | דברים לזכרה | אודות


Powered by 022.co.ilכניסה למשתמש רשום | הצטרף לרשימת תפוצה | תנאי שימוש | הקם אתר חינם | | RSS