אתר זכרון לחיה רוזנבאום
  www.haya-leolam.022.co.il
חיה לעולם
יום ג', ד’ בחשון תשע”ח
    אודות  |  כותבים לזכרה  |  כתבים  |  הרשמה לרשימת תפוצה  |  תמונות  |  ספרים  |  מה סבתא אומרת  |  מהמטבח של סבתא  |  סבתא מספרת  |  יצירת קשר  
21:49 (28/11/13) nitza taichman

שם על שפת הים אבדה ילדותי הגענו כפליטים לדרום איטליה אחרי נדודים ארוכים בדרכי אירופה, גם ברגל וגם ברכבות. הרכבות מלאות אחרי המלחמה באלפי אנשים החוזרים לביתם אחרי מלחמת העולם השניה.הנסיעה שלנו הייתה אחרת, המטרה להתקדם לים המוביל לארץ ישראל. קשה וארוכה הייתה הדרך לים ונמשכה זמן רב. בסוף הדרך נתפסנו ללא תעודות וכרטיסי נסיעה והושלכנו לכלא לשלושה שבועות, כששוחררנו הועברנו לסנטה צזרייה (מקום קייט מפורסם בעבר), מקום חדש לנו ליד שפת הים: נוף אחר, מלא אור, לבן, חול, גבעות, רוחות חזקות, אוויר אחר, קולות מוזרים, רעש של ים, הכל חדש לנו. התחלנו חיים חדשים בכפר, התושבים אנשים טובים רוצים לעזור אבל עניים. הלחם אחר, צבעו לבן, תוכו ריק כבלון מנופח. האוכל שונה, הירקות חדשים לנו.ים, אף פעם לא ראינו ים. התחלנו להכיר את חוף הים : הריח המלוח של הים, רעש הגלים המתנפצים לחוף, דייגים מוכרים דגים וגם שבלולים נמכרים במשקל. מספרים לנו שאת השבלולים אוכלים חיים. חברה שלנו אלינקה, סקרנית מאוד, טועמת מהשבלולים שקראנו להם "משלינס" ומתלוננת "שהם הולכים לה בבטן".במקום החדש יש לנו הרגשה טובה, משהו מתקרב, אנחנו מתקרבים למטרתנו- ארץ ישראל. בכל ערב הבילוי הוא לשבת על חוף הים לחלום ולשיר את השיר האהוב ביידיש, בתרגום חופשי הוא בערך כך:ליד חוף של הים, בלילה חשוך, ליד חוף של הים ,אני יושב תמיד וחושב , ואני חולם ששם לא רחוק, על היבשה מצד שני, ישנה המולדת של פעם, ארץ ישראל היקרה,ארץ, אם לא הים מזמן הייתי אצלך, ארץ, כל פינה אצלך היא קדש אצלי,ואני נשבע לך, שליד חוף הים הזה אני תמיד חולם עליך.ביום רוב הזמן אנחנו נמצאים ליד הים, רואים אנשים שוחים ומבלים, גם אנחנו, צעירים, רוצים לבלות, להיכנס לים, צריך בגד ים. פרמתי סוודר ישן שקבלנו פעם, כקבלנו פעם בגדים משומשים, וסרגתי לי במסרגות בגד ים בשני חלקים. בת אחרת תפרה ביד בגד משמלה ישנה, גם דומה לבגד ים. ליד הים אנחנו מחכים ליום המאושר, לרגע שיקראו לנו לעלייה. זה לא כל כך פשוט, אני נמצאת עם אימא הגיבורה שהצילה אותי אין ספור פעמים, כלביאה לחמה נגד המוות להציל את משפחתה, למזלי הצליחה להציל את שתינו. שש שנים של הגיהינום אצל הגרמנים עוד לא הספיקו, אנחנו עוד מתגלגלות באירופה ללא בית במשך שנה ומחכה לנו עוד דרך ארוכה, דרך הים, אנחנו שרים ומקווים לעבור אותה בשלום. לא פעם אני חושבת כשאני מסתכלת על הגלים, מה יהיה מחר??...הייתי ילדה כשהתחילה המלחמה, ולמזלי המשכתי להיות הילדה של אימא, הייתה לי אימא. ופתאום כאן, ליד הים הגדול מאבדת אני את ילדותי , נהייתי המובילה ואני המחליטה על המשך הדרך- עלייה ב'. האימא מערערת, אין לי כבר כוח ללכת בדרך כל כך מסוכנת, אבל נכנעת. אני יושבת מהורהרת וחושבת, אם כבר נעבור הכל בשלום, איך נחייה בארץ???....אני כבר לא ילדה גדלתי בגיהינום הזה והאחריות עלי.אחרי כמה חודשים הגיע היום המיוחל. כדי שלא יגלו אותנו האיטלקים, אנחנו צריכים לעלות על הרפסודה בלילה, הרפסודה תוביל אותנו לסירה הממתינה לנו רחוק מהחוף. אנחנו נרגשים, נוסעים מכוסים בברזנטים, ברכב צבאי של חיילים ישראלים המשרתים בצבא הבריטי. כשהגענו התחיל השחר והחליטו שהיום לא עולים, מידי מסוכן. לאחר כמה שבועות הצלחנו להפליג בסירה ששמה "פלמ"ח". אנחנו על הים שיוביל אותנו לארץ היקרה. הים לא כל כך טוב אלינו... שבועיים קשים , בלי מים ואוכל על הים ובסוף את החוף האהוב אפשר לראות רק מרחוק. אנחנו מובלים כאסירים לקפריסין וממשיכים לחלום ולשיר למולדת היקרה. אנחנו שוב ליד אותו הים שרים וחולמים לחצות אותו. גם זה מגיע... ביום אחד על אותו הים מפליגים לארץ ונוחתים לחוף אותו הים, כאן מתחילה בגרותי.

 
 
חדשות
כתבים
תמונות
קפריסין
בדרך לארץ ישראל
סבתא מדברת ומרצה
אבא, יחיאל רוזנבאום
מכתבי תודה